צפת היא לא צרפת, היא פה אצלנו במדינה..

זה התחיל בשבריר שנייה שדיברתי בטלפון עם חברה שלי טובה.
"את נוסעת לבד?  השתגעת..  למה לבד? מה תעשי?  לא ישעמם לך?  שאבוא איתך?"
"כן" עניתי, "אני נוסעת לבדי,לא יודעת למה, אך ממש רוצה". לשאר השאלות לא היתה לי תשובה.
הוא חזר משבוע עבודה בחו"ל ואני כבר יצאתי מכל הדעות. רציתי לבד, רציתי שקט, רציתי רחוק.
אז בסופרמרקט סחבתי את העגלה המלאה, הוא הלך אחרי ושאל ושאל ודיבר וענה. "מה עוד צריך? מה את צריכה?"  "חופש" עניתי "זה מה שאני צריכה". והוא כל כך מכיר אותי, היה לרגע בהלם , אך לא התפלא.הוא ידע ויודע שהפסקה בשבילי היא אוויר לנשימה. היא אינה  בגדר מותרות, היא חובה!  ואני בדרך לצפת לבדי במכונית הגדולה. התקשרתי לחברה שגרה בקיבוץ קרוב לעכו, לא ראיתי אותה שנים, מאותן חברות שגם אם לא רואים יומיום הם חלק ממסע חייך. אכלנו, דיברנו, ריכלנו. היה תענוג וקנינו ספר אחת לשנייה.  המשכתי לצפת, מעולם לא הייתי בה. הגעתי למלון רות רימונים בעיר העתיקה. כאילו נכנסתי למאה הקודמת. קסום. רחוק, שקט. בדיוק מה שרציתי.

הלובי של מלון רימונים

מה אני עושה?  ספא, יש פה ספא.. קבעתי לי מסאג' מייד ועשיתי בוקינג לארוחת הערב. לבדי הייתי, איזו הרגשה מוזרה ועם זאת נהדרת. זה המסאג' הראשון בחיי שדיברתי ולא סתמתי את הפה לרגע, היא היתה כל כך נחמדה. דיברנו על החיים, על ילדים וזוגיות, על אהבה, אכזבות, חלומות, על הכל דיברנו בשעה שלימה. היא אמרה לי שאני אמיצה, לנסוע לבד, לבדי לחופשה. ואני אמרתי לה תודה, על זה שהיא חושבת שאני אמיצה. ואני ברור שידעתי מהו אומץ אך לא חיברתי אותו אלי. הייתי צריכה שקט, זה הכל, מההמולה. ויש לי עוד הרבה ללמוד על אומץ,נחישות ואהבה. ככה זה בחיים, כל יום מביא עימו למידה חדשה.
וכאן, בצפת, למדתי שהלבד הזה כל כך נחוץ .
טיילתי לי ברחובות צפת העתיקה, בין הבתים הקסומים,הכל כל כך שקט כאן, שכבר תהיתי ביני לבין עצמי האם גרים פה אנשים? איפה הם מסתתרים? רציתי מאוד לפגוש אותם.

נכנסתי אל השוק בעיר העתיקה ואני בדרך כלל ביישנית נורא (חוץ מעל הבמה..) והרגשתי ממש כמו על במה, עברתי בין החנויות, הם היו כל כך נחמדים, הרוכלים, שאלו לשלומי ומהיכן הגעתי ומה אני עושה ושוב, כמו במסאג' התחלתי לדבר ללא הפסקה, עברתי מחנות לחנות  ובכל חנות קניתי לי מזכרת קטנה או קטנטנה. כבר שנים אני אוספת מגנטים של מקומות בהן אני מבקרת, בארץ או בעולם ויש לי קיר מיוחד למגנטים במטבח , אז קניתי לי מגנט של צפת המיוחדת. הרחובות היו דיי ריקים. זה לא היה זמן של חופשה, סתם יום של חול באמצע השנה, הרגשתי שיום החול הזה הוקדש במיוחד בשבילי , מן 'יום מיכל' שכזה.
קניתי צמיד מקסים ליד שעליו חרוטים דברי תורה, קשקשתי עם הבחורה הנחמדה בחנות הטליתות שבה מכינים טליתות אישיות לבר מצווה מאריגים איכותיים. היא סיפרה שבצפת עושים טכסי בר מצווה מרהיבים, זה אכן נראה המקום המושלם לערוך בו טכס קדושה.
המשכתי לטייל בעיר העתיקה ובחנות נוספת של עתיקות קניתי נרגילה קטנה ליופי. דיברתי עם המוכר המבוגר והוא סיפר לי סיפורים נפלאים על המקום. על מלחמות וגבורה. הוא המליץ לבקר במוזיאון בית המאירי שהקים יחזקאל המאירי, בן למשפחת מאירי הוותיקה שהקימה את המחלבה הראשונה בארץ והעניקה לנו את הגבינה הצפתית המסורתית. המוזיאון מתעד את תולדותיה של צפת ואת סיפור חייהם של היהודים בה ב200 שנים האחרונות.  ומצאתי את עצמי מבטיחה לו, למוכר,  ולעצמי שאלך לבקר שם למחרת. אחרי יום כזה מקסים ובאווירת המקום רציתי לדעת עוד, רציתי לשמוע היסטוריה.
חזרתי למלון דרך הסמטאות היפהפיות,החצרות המרהיבות, התפעלתי מסגנון הבתים, מהפינות החבויות. כן, הייתי לבדי, בקצב שלי. לא הייתי צריכה להתחשב באף אחד, אין ספק שצריך לחוות גם את זה מידי פעם.  בחדר, במלון, ישבתי במרפסת הקטנה וקראתי לי בספר, הספר שקנתה לי חברתי האהובה. "הנביא" של ג'ובראן חליל ג'ובראן, מלא תובנות, ספר חובה. הוא כותב על אהבה על נשואין וילדים, הוא כותב על נתינה, עבודה, שמחה וצער ועל חוקים. הוא כותב גם על תשוקה, ידידות, על הטוב והרע.. על הכל הוא כותב בכזו חוכמה. ואני קראתי וקראתי. לא יכולתי לקרוא ספר יותר מתאים בחופשת הסולו שלי. התחברתי לכל כך הרבה דברים שהוא כתב והנה טעימה של שניים:

" המציאות של אדם אחר לא נמצאת במה שהוא חושף בפניך, אלא במה שהוא אינו מסוגל לחשוף בפניך. לפיכך, אם תבין אותו, אל תקשיב למה שהוא אומר, אלא למה שהוא לא אומר."

ואז הבנתי שחברתי היקרה לא סתם קנתה לי את הספר, היא הבינה ממה שלא אמרתי למה בדיוק אני זקוקה..

"עדינות ואדיבות אינן סימנים של חולשה וייאוש, אלא ביטויים של כוח והחלטיות."

ירדתי אל חדר האוכל במלון, לארוחת הערב לבדי, אני כמה שעות לבדי ודיי מהר התרגלתי ואפילו הרגיש לי נוח. בלי טלפון, בלי ספר ובלי חברה. אני עם עצמי בפגישה.  האוכל היה נפלא. בכל אופן לא היה בפני מי להתלונן, אך באמת לא היתה לי אף תלונה.

החלטתי להשאר בחדרי ולקרוא עוד בספר. וכך נרדמתי עם הספר ביד.

ישנתי כל כך עמוק, התקשרו אלי מהקבלה שלא אפספס את ארוחת הבוקר. 

נפרדתי לשלום והופ אני בדרך למוזיאון,  בית אבן היסטורי יפהפה בן 3 קומות. במוזיאון כלים יפים עתיקים השייכים למורשת בת מאות שנים, שומעים פה סיפורים נפלאים על מלחמות, מצור ועוני וחיי קהילה. לא תאמינו ואני לא האמנתי, היתה שם קבוצה של ילדים, טיול מבית ספר, הצטרפתי אליהם לקבוצה. הם היו מקסימים וקיבלו אותי בשמחה. והנה אני  חוזרת להיות תלמידה.
היו שם צוות של שחקנים שהם גם המדריכים שגילמו את "זקני צפת" בהצגה נהדרת שדרכה אנו טועמים איך חיו באותה תקופה של לפני מאה שנה ויותר. כל כך נהנתי ,ממש כמו ילדה קטנה, בעצם לא, הילדים שלנו לא ממש מעריכים את ההצגות האלו. כל כך כייף לראות את זה עכשיו שאני גדולה. ממליצה בלוהט, על הסיור וההצגה.

וזהו, תודה רבה לצפת המהממת, באת לי בדיוק בזמן.

בדרך הביתה עוצרים בראש פינה, ביקרתי בה פעמיים, אהבה ממבט ראשון.

בראש פינה עצרתי לארוחת צהרים במסעדה: 'בבית של רפא', המקום מקסים, אווירה פסטורלית, האמת, זה היה לפני שנים ולא זוכרת את איכות האוכל. ובכל זאת יש פה קישור למסעדות המומלצות בראש פינה, תהנו.
 אכלתי לי  קינוח בשוקולטה, מפני שאי אפשר להגיע לראש פינה ולא לקנח בשוקולד, כייף,  וטעים.
בהמשך אקדיש כמובן פוסט מיוחד על ראש פינה היפה והמיוחדת.
הביתה, הביתה,  מנצלת את הזמן לשמוע שירים שאני אוהבת ולשיר אותם בקולי קולות, גם אם אני מזייפת, מכפת'לי, אני לבד באוטו, אף אחד לא שומע.