(שגורמים לבחילות..) ועם המון שמחה והתרגשות בלב נסענו למקום שמעולם לא היינו בו!!!
סוריש הנהג החביב שלנו נסע בזהירות, זהירות של הודים, כן? עקף מכוניות ואוטובוסים מימין
ומשמאל, והם כולם צופרים וצופרים, ןהצפירות הופכות להיות מנגינת הרקע שלנו בדרכים. ואני
מסתכלת רק לצדדים, "אל תסתכלי קדימה.." אמרה לי זהבה. לא קדימה, חלילה!!! זה לא יאמן
איך מייד מתרגלים. ובדרך הזאת שנסענו ראיתי את הבלאגן, הלכלוך בצידי הכבישים, העוני
בכפרים, אוטובוסים עתיקים מלאים באנשים, ריח של דגים, פחוני דוכנים והמוני ילדים. ובין כל
אלו מבעבעת לה הפשטות היפה, הנסבלת, הכמעט בלתי נתפסת של המציאות הזאת האחרת.
או שאתה מתחבר אליה או שלגמריי לא, נראה לי שאין באמצע.
ופתאום, התפאורה מתחלפת ולעיננו הנפעמות מתגלים מרבדים מרהיבים של שיחי תה הפרושים לכל
עבר ומכל עבר, וזה נמשך קילוטרים רבים וארוכים ואני רציתי לעצור ולגעת, להתגלגל ,להריח, לטעום.
ומרחוק הבחנו בקוטפות התה, מייד ביקשתי מסוריש שיעצור, שאוכל לצלם (הוא כבר התרגל לשגעונות
שלנו, אך נראה לי שעשינו לו שמח בלב..). ואני הבחנתי בפירצה בגדר, הסתכלתי למעלה אל אלוהים שלי
ואמרתי: "תודה לך", איך שאני אוהבת אותך.." "ועכשיו" אמר לי אלוהים, "זו עבודה שלך, אומץ ילדה..",
שלנו, אך נראה לי שעשינו לו שמח בלב..). ואני הבחנתי בפירצה בגדר, הסתכלתי למעלה אל אלוהים שלי
ואמרתי: "תודה לך", איך שאני אוהבת אותך.." "ועכשיו" אמר לי אלוהים, "זו עבודה שלך, אומץ ילדה..",
הכנסתי את ראשי בפירצה, חייכתי חיוך ענקי ואמרתי לכולם: "נמסטה" והמשכתי לתקשר בתנועות
ידיים, תחילה הן בהו בי, לא מבינות מה אני רוצה מהן, עשיתי תנועה של צילום ושלחתי נשיקה באוויר
והן החלו לחייך, נכנסתי!! בעיקר צחקנו וצילמנו.. היה כייף אדיר, בחיי שהייתי נשארת שם איתן וקוטפת
המון עלים של תה וממציאה שפת ידיים הודית ומדברת איתן.
ידיים, תחילה הן בהו בי, לא מבינות מה אני רוצה מהן, עשיתי תנועה של צילום ושלחתי נשיקה באוויר
והן החלו לחייך, נכנסתי!! בעיקר צחקנו וצילמנו.. היה כייף אדיר, בחיי שהייתי נשארת שם איתן וקוטפת
המון עלים של תה וממציאה שפת ידיים הודית ומדברת איתן.
המשכנו בדרכנו אל מוזיאון התה המפורסם ביותר במונר, להפסקת תה, Tea Time (כמו שאומרים
הבריטים ששלטו פה שנים רבות) .
הכניסה למוזיאון עלתה 100 רופי, 6 שקלים בערך.. ואם אין לכם עודף, חבל לכם על הזמן, אין עם
מי לדבר, למזלנו מצאנו, אחרת לא נראה לי שהיה אכפת למוכר הכרטיסים שנחזור לאיפה שבאנו..
חחח. טוב, אי אפשר לצפות מכולם שיהיו נחמדים. אה קיצר, עודף, מאוד חשוב בהודו.
חחח. טוב, אי אפשר לצפות מכולם שיהיו נחמדים. אה קיצר, עודף, מאוד חשוב בהודו.
במוזיאון, מקרינים סרט על ההיסטוריה של מונר וגידולי התה, היה מרתק!!! המון מכונות, כולן
ידניות להכנת התה וכן, יש שם חנות שבה אפשר לקנות את כל סוגי התה וגם לשתות כמובן.
ידניות להכנת התה וכן, יש שם חנות שבה אפשר לקנות את כל סוגי התה וגם לשתות כמובן.
תפס אותנו איזה הודי חמוד, שאל אם אנחנו רוצות שיצלם אותנו, עוד לא הספקנו לומר יאללה
בסדר, הטלפון היה בידו והוא החל לביים אותנו ולצלם ולצלם, הצחיק אותנו עד דמעות.. זרמנו
איתו והזרמנו לו טיפ..
איתו והזרמנו לו טיפ..
אל המלון המדהים שלנו Bluckberry Hills הגענו עייפות אך מרוצות. יאוו אלוהים, כמה יופי במקום אחד.
החדר שלנו, הוא זה שבתמונה, קומה ראשונה, נוף עוצר נשימה.
תסתכלו על הנוף הזה. המבנה בצד שמאל, בין העצים הסבוכים, זו המסעדה,לא מעלף את
החושים? רוגע, שלווה והמון אהבה.. במקומות כאלו, תמיד אני חושבת לעצמי, איזה ברת מזל אני,
לטעום מכל היופי הזה..
אחרי יום מעייף בשדות התה (לא ממש..), החלטנו להתפנק בספא. ואני רוצה לומר לכם, קרלה היא לא
המקום למאסאג'ים, אכזבה גדולה!!! אך מי צריך מסאג' עם כזה נוף? מה שבאמת היה מעייף זה העלייה
והירידה אל החדרים, אין מעליות בג'ונגל.. :)
התלבשנו והתגנדרנו וירדנו למסעדה, אווירה קסומה, רצינו כל כך לשתות יין טוב..
אז רק שתדעו לכם, לא בכל בית מלון מגישים יין, הרבה הודים לא שותים יין, זה לא בשגרה שלהם
בכלל. אך הם מאוד נחמדים ובהחלט מאפשרים להביא יין אל המסעדה אז הייתה לסוריש
משימה, לחפש לנו מקום לקנות בו יין טוב. וזו סוגייה בפני עצמה, יש חנויות מיוחדות מטעם
הממשלה ורק בהן ניתן לקנות אלכוהול ולעולם לא תראו בהן נשים. אנחנו נחשבנו בעיני סוריש
לאמיצות והרפתקניות ואולי גם קצת סוררות חחחח.
 |
| המסעדה |
הארוחה הייתה טעימה פלוס, לא בטוחה אם כבר סיפרתי לכם על הרומן שלי עם האוכל ההודי
שהתחיל בלונדון ונמשך עד עצם היום הזה. משוגעת על אוכל הודי חריף. לא השארנו כלום
בצלחת..
" זוהי הודו ילדה זוהי הודו..." יש בה את הקסם שלה המיוחד ונראה שאף אחד לא ייקח לה את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה