הבלוג ואני

"לוקחת פסק זמן..." הוא בלוג לנשים שביננו, שהגיעו לגיל שאפשר להתחיל...לארוז תיק קטן או 

מזוודה בתוך מזוודה, להודיע לכולם שהן לוקחות 'פסק זמן'  ולנסוע עם חברה טובה או שתיים 

למקום נהדר, והן מייד חוזרות.  אז על איזה גיל מדובר? והאם זה משמעותי? ומדוע אנחנו זקוקות 

לפסק זמן?  אני מאמינה שהגיל הזה תלוי במוכנות שלנו להתנתק מהכל ומכולם ולהקדיש לעצמנו 

קצת זמן . הגיל הכרונולוגי פחות משמעותי בעיניי. אני בת 46 ואת פסקי הזמן שלי אני לוקחת מאז 

שילדיי קטנים מאוד.כמובן,שכשהם היו קטנים הייתי נוסעת לפסקי זמן קצרים יותר.  ואתן יודעות 

מה, פסק זמן יכול להיות כמה שעות על החוף או בבית קפה או מסעדה ופסק זמן יכול להיות לילה 

אחד או שניים, שבוע או שבועיים. הכל תלוי במוכנות שלנו הרגשית להשאיר הכל מאחור ולהנות 

מזמן חברות, או אפילו זמן סולו שלנו עם עצמנו (מנסיון שלי, ממליצה בחום, קראו את הפוסט שלי 

על צפת). בצעירותי, אני חייבת להודות, היה לי מאוד קשה לעזוב את הילדים, ככל שהיה קרב זמן 

הנסיעה, הייתי נתקפת בכאבי בטן איומים ופחדים, הייתי דואגת שלא ייחסר להם דבר בארון 

הבגדים, שיהיה מספיק אוכל במקרר, האחיות שלי והוריי היו בסטנד ביי, להקפיץ,לכבס, להכין 

אוכל. הייתי מתקשרת אליהם ומבקשת מהם לנשק את הילדים ולחבק אותם, כאילו שהם לא היו 

עושים זאת אם לא ביקשתי וכך לגבי כל 'היסטריה' אחרת. שמעתם פעם על ילדים שלא אכלו כי 

אימם הייתה בטיול?  הילדים גדלו וכך הדאגות והפחדים שלי פחתו והם מבחינתם: "כל שנבקש לו 

יהי.." מה לעשות, המצפון שלנו לרוב, הוא נגדנו וכדי להשקיט אותו עוצרים בטויס אר אס או באיזה 

חנות ספורט טובה וחוזרים עם מתנה אחת או שתיים. אז הגעתי לשלב הזה בחיים שבו האמנתי 

שהעולם לא יחרב, שכולם יסתדרו.אני בהחלט מעריכה את הטיול  עם החברות כמו כל דבר אחר 

יקר בחיי.אני נוסעת עם החברות שלי, למקומות קרובים או רחוקים ,אנו מטיילות ועושות חיים 

משוגעים. מפני שחיים משוגעים עושים עם החברות הכי טובות.

את הפרולוג שלי לבלוג מציעה לכן לקרוא..

וכעת על עצמי..

היי, לא אוהבת שקררר לי, לא אוהבת את הקור, נולדתי בחורף, בינואר של שנת 1969. שלג כבד 

כיסה את הכביש מהמושב אל בית החולים.הדרך הקצרה הפכה לארוכה, כבר שם בבטן הבנתי 

שנולדתי בחורף ולא לחורף. אימי היקרה לי עד מאוד חשבה לרגע קט ששלגיה יכול להיות לי שם 

מיוחד. תודה אלי היקר, לא קוראים לי שלגיה.

נ ע י ם מ א ו ד, שמי מ י כ ל !


אני בחצי האי פליון,יוון.  היכן שצילמו את מאמאמייה

אני אישה בת 40 פלוס, אך גם אם הייתי גבר הייתי אומרת שאני מחוברת לצד הנשי שלי. ובכלל, 

מאז שהפכתי לאמא לפני 20 שנה התחלתי להאמין בכוחות על, במיוחד בלילות שראיתי כוכבים 

עד שבוקר הגיע. הו,כמה שהערצתי את כל אותן אמהות שרק הפכו לאמהות ואיבדו את הרוח 

הנשית שלהן, שהעזו להסתובב עם בגדים בלויים ושיער אסוף בסיכות סבתא (כי אני לחלוטין 

הייתי כזו). שכל מה שהן ניסו בכל מאודן הוא להיות האמהות הטובות ביותר. הן השתדלו לחנך, 

לגדל ,לכוון וללמד. ולעתים, לא רחוקות, לצד האהבה העצומה, החום, הגאווה והשמחה הן חשו 

תסכול, אכזבה, כשלון וחוסר אונים. ולרוב, הן היו לבד במערכה. הן עשו (ואני עשיתי גם) כמעט 

את הבלתי אפשרי, כי הן אמהות וזה מה שאמהות עושות! ורק אחרי שנים רבות שהגוזלים כבר 

גדלו, הן הבינו שהשד לא היה כזה נורא ואם הן היו הופכות עכשיו לאמהות, הן היו מתנהגות 

לגמריי אחרת, קלילות יותר והיסטריות פחות. והמחשבות הללו התערבבו עם המשבר, משבר גיל 

ה40. והן בהחלט מבינות שהמשבר הוא סך הכל עיניין שנשבר להן, נשבר להן להיות נחמדות 

ולשמש דוגמה למופת כל הזמן, נשבר להן לא לחשוב על עצמן. הן מבינות שלהשתטות זה נפלא, 

זה מרענן. הן גם נהנות לצחוק על שטויות בקול רם. מה בכלל אכפת להן, שישמע כל העולם. הן 

כבר לא מתביישות ולא מסתירות כמעט שום דבר. ואז משפט כמו: “נשים שמתנהגות יפה עושות 

היסטוריה לעתים רחוקות” (לורל תאצ’ר אולריך) קורץ להן, והן רוצות לשנות. טוב, נו, לא ממש 

לשנות ת’עולם. אך בהחלט לשנות דבר אחד או שניים בחייהן ובעצמן. 

כל התמודדות ואתגר בחיי תיעדתי מתוך דחף. היום שאני גדולה ומבינה, אני יודעת שזו היתה מעין

תראפיה לנשמה ולגוף. הכתיבה בהחלט היתה כדור ההרגעה שלי.כל חיי כתבתי על הכל…יומנים

אישיים, יומני מסע,יומן משותף עם חברה, שירים, סיפורים, חמשירים, שטויות ומה לא.. הכתיבה

היתה אהבתי הראשונה. (עד שנולדו ילדיי) החלום שלי היה להוציא ספר בגיל 45, לקחת את כל

מה שכתבתי עד היום, למצוא חוט מקשר ולשזור את הכל לתוך עלילה סוחפת וממכרת.

זה לא קרה.


Unsplash.com By Carli Jean

אספר לכם על הדבר הנפלא שקרה לי, אספר לכם מה כן קרה, בקצרה.. פתחתי בלוג בסלונה. 

ובעוד חודש אני בת 46. עמדתי במטרה.השם של הבלוג קשור באהבתי השנייה, הילדים שלי 

האהובים.






לבלוג קראתי: “אמא, למה את כותבת יומן?” , ועל זה יש פוסט מיוחד. אז, הגשמתי חלום!!!  אני 

כותבת. כותבת על החיים, הנה אני מסוגלת לשתף, להודות שלא הכל שלם ומושלם, לצחוק קצת 

על עצמי , על מסגרות ועם כולם. הבנתי שאת מה שאני עוברת, עובר, פחות או יותר, כל העולם. 

ואני, לאט, לאט משתחררת,מדעות קדומות ונורמות בעיקר. הקוראת בקלפים אמרה לי : “הכתיבה 

היא משמעותית עבורך, כמו שאדם חייב לנשום, כך את צריכה לכתוב “. אז, שמעתי בקולה. (הכי 

טובה שיש! אני מכורה, אשמח להמליץ עליה ועל עוד מכשפות בסביבה). וכעת, מגיעה לאהבתי 

השלישית, טיולים.. אין תחליף לטיולים המשפחתיים.





אך טיולי בנות, טיולים עם החברות הכי טובות, הם דבר שאסור לוותר עליו בשום אופן וצורה. 

טיילתי המון, מסביב לעולם עם המשפחה ועם חברות. יש לי שתי חברות ממש טובות, שבעיקר 

איתן אני מטיילת. יש שיגידו שיצר הנדודים שלי הוא בגדר ‘לא נורמלי’, שהאהבה שלי לטיולים היא 

מסוכנת. רק שתדעו – לי, היא בריאה מאוד. מכל טיול והרפתקאה אני חוזרת עם כוחות מחודשים. 

אז, הכירו את הבלוג : "לוקחת פסק זמן.." הוא של כולנו. אתן מוזמנות להכנס לקרוא, לקחת 

רעיונות ולכתוב. בבלוג אשתף אתכן בטיולים שלי עם החברות. אתן טיפים, המלצות, אספר על 

חוויות בגובה העיניים, אספר לכן סיפורים נהדרים ומצחיקים על שותפות ועל חיבור נשי, כי כשאנו 

רחוק מהבית, נכנסת בנו רוח השטות, לא?




אשמח מאוד לארח פה אתכן עם הסיפורים והחוויות שלכן. כך כולנו נהנה מידע רב וטיפים נהדרים 

ונראה לי שגם נקבל דחיפה כזו,שתגרום לנו לארוז מזוודה ולהפליג אל העולם הפתוח.. שלוש 

אהבות לי ודי, שלוש ולא יותר מידי. ילדיי,כתיבה וטיולים. והשנה שזרתי את כולן ואני כותבת. 

תודה,באהבה ונפגש בבלוגים … איזו המצאה נהדרת!!!


ולסיום סיומת, כי אני חייבת: ”בחוסר שלמות יש יופי, בשגעון יש גאונות, עדיף להיות מגוחך 

לחלוטין, מאשר משעמם לחלוטין” (מרלין מונרו)


מיכל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה